האם הרופאים המיילדים אחראיים לכך שהתינוק נולד פג ואובחן כסובל משיתוק מוחין? מה גבול האחריות הרפואית של הרופאים המיילדים? האם הרופאים אשמים בכך שלא גילו בטרם הלידה את הזיהום ובעקבות כך בחרו בשיטת לידה שלא התאימה בנסיבות העניין?
הקדמה- פסק דין ברשלנות רפואית
בפסק דין ברשלנות רפואית עא 6643/95, יהונתן כהן ואח' נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית מדובר באם שאושפזה בשבוע ה-30 להריונה. בשל ירידה בדופק החליטו הרופאים לבצע לידת וואקום. במהלך הלידה לקתה האם בדימום ועקב כך נולד לה פג המאובחן כסובל משיתוק מוחין. לאחר הלידה התברר כי האם לוקה בזיהום.
לפני שניכנס לעובי הקורה, אם ישנן שאלות למענה מיידי בנושאי רשלנות רפואית, מומלץ לשאול בפורום רשלנות רפואית >>
שאלת הקשר הסיבתי בתביעת רשלנות רפואית בלידה מסוג זה
הקשר הסיבתי הנדרש בתביעת רשלנות רפואית הינו כאמור בין ההתנהגות הרשלנית לבין הנזק הנגרם. שופטי בית המשפט העליון נחלקו בדעתם. על פי דעה אחת, ניתן לומר כי האם ערכה בדיקת דם לזיהום האבחון, אולם בשל רישום סותר לא ניתן לקבוע אם בדיקת הדם בוצעה לפני הלידה או אחריה. העדר רישום רפואי או קיומו של רישום סותר מעבירים את הנטל להוכחת העובדות שיכלו להתבהר מהרישום, להוכחתו של בית החולים. בית החולים לא עמד בנטל ההוכחה הזה ולכן די בכך כדי לבסס את התרשלות הרופאים באי גילוי הזיהום. לכן, על אף שלא הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק ראוי לתת לנפגע פיצוי תחת ראש הנזק העצמאי של אובדן הסיכויים שלא ללקות במחלה.
דוקטרינת "הנזק הראייתי"
לפי דוקטרינה זו, מתבטא הנזק הראייתי בכך שעקב התנהגותו העוולתית של המזיק, אין הניזוק יכול לדעת כיצד אירעו נזקיו הפיזיים ואין הוא יכול לתבוע פיצוי בגינם. הנזק הראייתי מוערך ונקבע בהתאם לסיכוי שנזקיו של התובע נגרמו עקב אשמו של הנתבע. עקב התנהגותם העוולתית של הרופאים, אין ההורים המערערים יכולים לדעת כיצד אירעו נזקיו הפיזיים של התינוק ואין הם יכולים לתבוע פיצוי בגינם.
דעה אחרת, גרסה כי לא הוכחה כל התרשלות מצד הרופאים, זאת משום ששלושת הגורמים (פגות, זיהום בלידה ודימום) יכלו לגרום לשיתוק המוחין. הגורמים לשיתוק מוחין הם רבים וחלקם אף אינם ידועים, ולא ברור מהו היחס בין הסיכון שבאי אבחון הזיהום לעומת שאר הגורמים למחלה, בשאלת הקשר הסיבתי. היעדר הוכחה לכך שהזיהום יצר סיכון בשיעור של 30% משמיטה גם את היכולת להסתמך על דוקטרינת "הנזק הראייתי".
האם הרופאים התרשלו באי גילוי הזיהום?
עצם הפגות אינה באחריות הרופאים וכי גם הדימום אינו באחריותם, בשל היותו אירוע בלתי צפוי. אולם, נראה שהרופאים התרשלו בכך שלא גילו את הזיהום המתפתח מבעוד מועד. הסיכון העיקרי הנובע מירידת מים מוקדמת, הוא זיהום. אחת הדרכים לזיהוי הזיהום היא באמצעות בדיקת דם.
עפ"י הרישומים בוצעו לאם שלוש בדיקות דם. בבדיקה הראשונה, שנעשתה לפני הלידה, היו התוצאות תקינות. בבדיקה השניה, היו התוצאות גבוליות והעידו על אפשרות שמתפתח זיהום. מועד עריכתה של בדיקה זו לא ברור שכן היא נושאת שני תאריכים, לפני הלידה ולאחר הלידה. הבדיקה השלישית, שנערכה לאחר הלידה, הראתה בברור כי קיים זיהום.
העדר הרישום הרפואי מקשה בנסיבות אלה לסייע לבירור העובדות הרלוונטיות לתביעה ומעביר את נטל ההוכחה לכתפי הנתבעים, קרי לבית החולים. דברים אלו נכונים גם לגבי רישום סותר או לקוי. בית החולים לא הצליח להוכיח זאת ולא העלה הסבר המתיר את הרופאים מאחריות. משלא עמדו הרופאים על סכנת הזיהום ולא לקחו עובדה זו בחשבון שעה שבחרו בצורת הלידה, הרי שהתרשלו במילוי חובתם כלפי ההורים והתינוק.
החלטת בית המשפט בפסק דין ברשלנות רפואית
1. אי הוכחת שיעור הגברת הסיכון- גם אם נניח כי הרופאים התרשלו באי אבחון בעיית הזיהום וכי קיים ראש נזק עצמאי של פיצוי בגין הגברת הסיכון, עדיין יש לדחות את התביעה. זאת מאחר שלא הוכח כי אכן התרשלות הרופאים, במידה והייתה, הגבירה את הסיכון לנזק שיתוק המוחין בשיעור של 30% או בכל שיעור אחר. שכן הגורמים לשיתוק מוחין הם רבים וחלקם אף אינם ידועים, ולא ברור מהו היחס בין הסיכון שבאי אבחון הזיהום לעומת שאר הגורמים למחלה.
2. עפ"י דוקטרינת הנזק הראייתי- לא הוכח כי ההתרשלות המיוחסת לרופאים גרמה לנזק ראייתי שאינו מאפשר למערער להוכיח את שיעור הנזק שנגרם באשמתם. בנוסף, היעדר הוכחה מספקת בנסיבות המקרה להגברת סיכון בשיעור 30% משמיטה את היכולת להסתמך על דוקטרינת הנזק הראייתי, בנסיבות המקרה, שכן לא הוכח כי נוצר סיכון בשיעור זה.
לפיכך קבע בית המשפט כי דין התביעה להידחות וכי הרופאים לא התרשלו בתפקידם.
